R.V.O
Rakefet Viner Omer

גן השלושה, 2025

רקפת וינר עומר, גיורא ברגיל וחגי לוריא

אוצרת: איריס מנדל

​

אמני גן השלושה נפגשים בשנית. זהו מפגש מחודש בין שני ציירים וציירת שמתקיים חמש שנים מאז הציגו יחד בגלריה נולובז בתל אביב. פאול קלה, בהתייחסות ידועה שלו לתהליך היצירתי, השווה את האמן לעץ, והסביר כי האמן נטוע בעולם, סופג אותו, ומצמיח מתוכו יצירה עצמאית, שאינה שיקוף של המציאות אלא טרנספורמציה שלה. בגן השלושה מוצגים הציורים ש"גידלו" שלושת האמנים בשפתם הייחודית - ציורים המבקשים להתבונן בעצמם, לחקור את מרכיבי שפת הציור של קו, צבע וצורה ולעמוד על יכולותיה וגבולותיה. זוהי נקודת מפגש הכוללת בתוכה מדרג הנע בין מופשט לפיגורטיבי ובין האקספרסיבי למדוד.

עבודותיה של רקפת וינר עומר הן הפיגורטיביות ביותר בתערוכה, והן כוללות ציורי שמן לצד תחריטים. עבודותיה מאוכלסות בדמויות נשיות הממלאות את פני השטח של הציור ודחוסות לתוכו. הדמויות גרוטסקיות ומעוותות וניכר עיסוק חוזר בפה ובלשון בפניהן שנדמים גם לאברי מין. מה אומרות הדמויות? במה הן עסוקות? לעיתים הן חורצות לשון בהתרסה ומגלגלות אותה החוצה, לעיתים הן מעשנות ומריחות ולעיתים הלשון קשורה והפה חתום. הלשון משתרבבת כמו נחש, ולחילופין כמו קוסם - היא שולפת זר. במופעיהם השונים הופכים הפה והלשון לזירת קרב והתרחשות שמניעה ומדברת את הציור. התחריטים גדושים בסימנים, בליל של אלמנטים גולמיים המופיעים בערבוביה: צמחים, חיות, דמויות מכיוונים שונים וחיבור בין ים ליבשה, פנים לחוץ. אל מול העומס מוצג תחריט מנוגד באופיו, של דמות לא ברורה המגיחה כשובל אור מתוך החשיכה, ומבקשת גם היא לומר דבר מה.  

עבודותיו של גיורא ברגל ממוקמות בטווח שבין הפיגורטיבי למופשט ובין צורות חופשיות למערך מאורגן וסדור. הציורים מתגלים כתמונת מצב מנטלית, נופי תודעה של חלומות ותת-מודע המכילים סימנים שונים: דגלים שחורים כתמרורי אזהרה, מטוס מתרסק, פרח שרוף, גולגולת ונר דולק. ביצירה "הציור הבודד כמו כולם" נראה הצייר כשהוא מוביל את ציורו, או נמשך אחריו, וראשו שפוף. זהו דיאלוג ומשא ומתן בין המציאות הכאוטית מסביב, היומיום המבולגן והצבעוני לבין האידאה של הציור כמציאות רוחנית וגבוהה. האם היוצר מנסה לתרום את חלקו בחתירה לנשגב, אך בד בבד מכיר בכך שפעולתו תהיה לשווא? הציורים עשויים בפעולת יד חופשית ואוטומטית והם מרמזים על אתרי אסון ופוטנציאל נפיץ. ברגל משחק עם נראות הדימויים ומשמעותם, עם סוגי המצע השונים של הציור (מדף מתכת, עץ, נייר או קופסת מזוניט) ועם נקודות החיבור שבין שפה מהונדסת ומאורגנת לבין הפשטה.

ציוריו של חגי לוריא מתמקדים בפורמליזם של שפת הציור ללא עיסוק בנראטיב, ובמובן זה הם מנסחים עצמם באופן המופשט ביותר בתערוכה. כל ציור מכיל בתוכו מבנה גאומטרי אבסטרקטי המכונס בתוך עצמו ונתון בתוך גבולות הפורמט. ההיגיון התחבירי מחפש אינטראקציה של קו, צבע, צורה, גבולות, משטחים וטקסטורות ומנסח עצמו כל פעם מחדש. לוריא מבקש לאתגר את הצפייה בציור, להתעמת עם משהו שאינו מוכר, ולהתנתק מחשיבה על דימויים. הציור כמו הודף את הצופה ומבקש להיחשף רק דרך עצם היותו ובאמצעות סך מרכיביו. הציורים משחקים בין שטיחות לתלת ממד בניסיון למתוח את האפשרויות שגלומות בשפת הציור ולבדוק מה הם יכולים להיות. האובייקטים המצוירים נפתחים ונחתכים, חושפים שכבות, צדדים וקרביים או מנגד נותרים אטומים וסגורים. האיכות החומרית גם היא משתנה ונעה בין צבע יבש ודהוי למשיחות רוויות צבע, בין מריחות בשרניות ליישור והחלקת פני השטח. 

בהמשך לתיאור של פאול קלה בדבר האמן כעץ הסופג מן העולם ומצמיח מתוכו יצירה חדשה, כך אמני גן השלושה נטועים באותו מרחב משותף, כאשר כל אחד מהם מטפל בדרכו הייחודית ביסודות עליהם דיבר קלה כמכריעים ביצירת האמנות. בתערוכה נוצרים שלושה עולמות ציוריים המזמינים את הצופה לחקור, לגלות, ואף להוסיף על הצפון בהם. 

 

איריס מנדל